מומחיות לחיים מאושרים

כל דבר שנתאמן עליו עולה ומתחזק,
וכשאנו מתאמנים הרבה אנחנו הופכים להיות ממש מומחים.

היום יום שלנו הוא רצף של מחשבות-רגשות שמהווים את חיינו.
הם משפיעים על התפקוד שלנו, על מערכות היחסים שלנו
ובעיקר על שלוות הנפש שלנו.
הדפוסים המנטליים שחוזרים על על עצמם שוב ושוב
הם מעין אימון בלתי מודע שמחזק והופך אונו למומחים.

איזו מומחיות אנחנו רוצים לחזק?

בכולנו עולים רגשות עוכרים כמו כעס, אכזבה, פחד,
קורבנות השתוקקות ועוד….
ועולים גם רגשות מיטיבים כמו שימחה, אהבה, שלום ואהדה.
הרגשות האלה הם חלק אינטגרלי מהאנושיות שלנו.

הרגש אותו נאמן יהפוך למומחיות שלנו,
יהפוך ל’נוף’ חיינו.

אני מניחה שכולנו היינו רוצים להיות מלאים ברגשות שמחה ואהבה
ועם זאת יש רגשות גם מכאיבים שגם מתחזקים עם השנים.

איך מפחיתים אותם, איך מחזקים את השלום והאהבה?

ישנם שני שלבים-

שלב ראשון: מיינדפולנס.
קשיבות מודעת לרגשות שעולים, גם אם הם מכאיבים.
לדוגמה, אם עולה כעס, נשארים איתו שקטים ויציבים,
הוא חולף כמו שהוא הגיע.
בדקו ומצאו שמשך הרגשות הוא בערך 90 שניות.

אבל,
התגובה האוטומטית היא להלחם ברגש או לברוח ממנו.
כלומר,
דיכוי הרגש פנימה, או היסחפות בתגובתיות מוגזמת,
או אולי הימנעות מלחוות אותו.
ניקח לדוגמה את הכעס:
האוטומט הוא “לבלוע” אותו פנימה, באשליה של הבלגה,
אך הכעס נאצר בתוכנו ויוצא כפל כפליים בהזדמנות הבאה.
אופציה אחרת היא היסחפות להתנהגות מזיקה, לנו ולסביבה.
אופציה נוספת היא שיפוט והלקאה עצמיים, או בריחה לטשטוש שינעים.

תגובות אוטומטיות אלו לא באמת תומכות בנו,
ואף מזינות את הכעס ומחזקות אותו כדפוס.
כך אנחנו “מתאמנים” והופכים להיות מומחים בכעס
שהופך לחלק מהאישיות שלנו.

קשיבות מודעת, ללא תגובתיות אוטומטית,
מאמנת אותנו לקבל, ולהבין את מה שעולה
וכך מחלישה את התקיעות של הדפוס הרגשי.

השלב השני: חקירה
לכל רגש יש שורש-
מחשבה.
ברגע שהמחשבה מתווכחת עם המציאות עולה רגש מפריד וכואב.
אם נשחרר את ההזדהות שלנו ממנה הרגש הכואב לא יגיע בכלל.
ומה שנשאר זה שימחה ואהבה.

איך חוקרים?
זה מורכב בהתחלה ודורש לימוד ותמיכה,
אך עם הזמן הופך לדרך חיים של אושר וחכמה.

החקירה:
מזהים את המחשבה שאנו מאמינים בה באותו אירוע כואב או קשה,
ושואלים את עצמנו פנימה אם היא האמת,
אם יש הלימה בין המחשבה למציאות.
המטרה היא לראות ולהבחין בין המציאות (מה שקורה בפועל)
לבין הדימיון (המחשבה שאנו מאמינים בה)
ברגע של כאב רגשי המחשבה שבה אנו מאמינים לא תואמת את המציאות בפועל,
יש מציאות מסוימת ואנחנו לא מבחינים בה.
אנו מזוהים באופן מוחלט בזווית הראיה שלנו ולא רואים מעבר.
כשעוצרים מנטלית, שואלים וחוקרים
שדה הראיה מתרחב ומתחילים לראות זוויות אחרות מציאותיות יותר,
הפרספקטיבה מתרחבת והאמת מתבהרת.
זה כמו לפתוח את האור בחדר החשוך
ולגלות שהנחש אותו דמיינו על הרצפה, הוא רק חבל.
כשיודעים את האמת, הדפוס הרגשי מתפוגג וגם לא חוזר.

זו עבודה פנימית שמשחררת אותנו מרגשות עוכרים
ובמקומם עולים רגשות מיטיבים.
אנחנו הופכים לאחראיים על איכות חיינו,
מתאמנים והופכים מומחים לחיים מאושרים.

אם מעניין אותך קצת יותר
אפשר לחוות חקירה משחררת מדפוס רגשי
במפגש אישי  – כאן הפרטים

תודה רבה
רויטל