לאן הדחפים שלנו מובילים?
אם ממש נשים לב פנימה, מלווה את חיינו תחושת רקע של אי נוחות קלה
תחושה המובילה לרצון ושאיפה להתפתח בכל המובנים.
זה מכרסם בנו מתחת לפני הקרקע וזה מה שמעודד אותנו ללמוד ולצמוח.
אך מה קורה שהתחושה הזו אופפת אותנו ומתחזקת?
מן אי שביעות רצון תמידית שרוצה תמיד עוד ועוד?
אז לא רואים את מה שקיים במלואו,
וחווים חוסר עמוק עם השתוקקות למשהו נוסף שימלא את החלל הקיים.
התשוקה הטבעית הופכת להשתוקקות מסנוורת
שמנהלת אותנו במרדף מתמיד
שרק אם נשיג את מה שרצינו נוכל להרגיש נועם, סיפוק ומלאות.
זה נכון, ועם זאת, הסיפוק הוא רגעי ביותר.
ברגע שקיבלנו את מה שרצינו, הדחף לעוד שוב מתעורר.
ככה אנחנו חיים במעגל אין סופי, סחור וסחור
מבלי להגיע לתחושת שביעות רצון רצופה ושלווה.
אני לא חושבת שיש מישהו שלא חווה את זה.
הדחף הזה קיים בהרבה מישורים, רחבים וצרים כמו:
ביחס לקריירה, לימודים, הכנסה, מעמד ועוד..
רוצים עוד ועוד, לא שבעים ולא מרוצים.
זה קיים גם ביחס לסיפוק מיני, פיזי ומנטלי,
רוצים שימשיך להיות נעים.
לדוגמה, אקח נושא יום יומי פשוט – האכילה
אנו מחליטים עם עצמינו על תזונה בריאה ומאוזנת
נכנסים עם כל המוטיבציה, מתמידים ופתאום מגיע רגע שלא הולך.
ככה פתאום מתחת לאף אנו אוכלים כמויות ומאכלים שלא רצינו…
זה קורה הרבה.
עולה הדחף לאכול מבלי קשר לשובע הפיזי שקיים.
מן חשק לנעים לטוב, “בא לי…”
אין שום רע בחשק הזה.
זהו דחף אנרגיה חיוני מאוד בחיינו
אבל מה קורה שם שהדחף הזה בא נגדי ומזיק לי?
דחף שמוביל להחמרה במצב בריאותי?
התחושה היא של ירידה מהפסים. …
איך משחררים את הדחף הזה?
הוא מגיע, זו עובדה.
ככה אנחנו בנויים.
האם לכל דחף אנו נענים מיד?
האוכל זמין ונותן לנו מענה לצורך פיזי ונפשי כאחד, וזה נפלא,
אך אנחנו כבני אדם אינטליגנטיים, מחויבים לא להזיק לעצמינו
איך עושים את זה?
מאמנים את המוח, (את עצמינו) להיות יציבים בדחפים
מבלי להגיב אליהם באופן אוטומטי.
זה האימון של מיינדפולנס: הרגעה, יציבות ואיזון,
הדחף (לאוכל, סיגריה אלכוהול, אינטרנט…)
סוער וגועש כמו סופת הוריקן
ואנו יכולים להיות אתו ביציבות,
מבלי לברוח מיד לסיפוק מהיר ומזיק.
נמצאים אתו יציבים עד שהוא נרגע וחולף.
זה מתפתח על ידי אימון מנטלי-מדיטציה.
המדיטציה מפתחת בנו התייחסות אחרת לדחף,
כך הדחפים מתווסתים ומתאפשרת בחירה שקולה יותר.
החיים משתנים (:
אולי יעניין אותך
